דו"ח נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שהתפרסם ממש לאחרונה, חושף תמונה עגומה, לפיה תשעה עשר אחוזים מבין האנשים עם מוגבלות חמורה, דיווחו על כך שאין להם למי לפנות בעת מצוקה או משבר, זאת לעומת חמישה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית. עוד עולה מהדו"ח כי שמונה עשר אחוזים מבניהם צופים כי חייהם יהיו פחות טובים בשנים הקרובות. מדובר במספרים מדאיגים המראים שאחוז גדול מבין האוכלוסייה הזו סובל מעבר למוגבלות הפיזית או השכלית, והוא אינו אופטימי לגבי העתיד.

המצוקה המדוברת לא נוגעת לסיוע הפיזי, לא בעזרה עם השקיות מהסופר, ואפילו לא בסיוע בפעולות יום יומיות. הכוונה כאן היא המצוקה הרגשית – מחסור באוזן קשבת. לאותם אנשים בהרבה מאוד מקרים אין בפני מי לשפוך את הלב, לשתף בהתמודדות הלא פשוטה ובקשיים היום יומיים שעוברים עליהם. את הסיוע הפיזי, הם מקבלים לעיתים ממטפלות, מארגוני הסיוע, מתנדבים או קרובי משפחה שמגיעים לעיתים לבקר, לאלו שיש. אבל הסיוע הנדרש הוא פסיכולוגי שיקל על הנפש ויעזור לשחרר את המועקה החבויה בתוכה, לחלוק רגשות, למצוא חברים, ולהקל על הבדידות.

הבדידות היא לא רק נחלת האנשים המתמודדים עם המוגבלות עצמה, היא גם מצויה בקרב משפחות רבות המגדלות ילדים עם מוגבלות או חיות עם בן משפחה המתמודד איתה. אותן המשפחות לעיתים לא מעוניינות לדבר על כך, לא לספר את סיפורן ולא לשתף. לא ניתן לשפוט משפחה כזו, ואף אחד מאיתנו לא ירצה לעמוד במקומה. אבל הדבר לעיתים מקשה על ההתמודדות הזאת, מביא ללחצים פנימיים ומשפיע על כל רובדי החיים, בעבודה, ביחסים עם שאר בני המשפחה ובכלל בהתנהלות היום יומית שלה.

מהצד השני, ישנן משפחות שכן מבקשות לשתף, שרוצות לחשוף את ההתמודדות ואת הקושי. לעיתים, גם הן נתקלות במחסום אותו מציבה החברה בפניהן, מאנשים שלא מעוניינים לשמוע, ולא מעוניינים להבין ומנסים בכל דרך להימנע ממפגשים עם אנשים עם מוגבלות. לדוגמא, הורים שמושכים את ילדיהם המשחקים עם ילדים עם מוגבלות בגני המשחקים, או במבטים לא נעימים כשאמא לילד עוקפת את התור כי החוק מאפשר זאת, או בחוסר רצון לשתף ברגשות ולתת תחושה כי לכל אחד בכל מצב יש מקום ומשמעות. אולי כי יש פחד ממצב בו לא יודעים מה לומר, ועוד מגוון רחב של מצבים יום יומיים עמם הם מתמודדים. אלו מוכיחים כי למרות ההתקדמות שעשינו כחברה בקבלת השונה, יש לנו עוד דרך ארוכה לעבור.

הרתיעה מפני אנשים עם מוגבלות קיימת בקרב רבים בחברה שלנו, והיא נובעת בעיקר מבורות. מפחד לא מוסבר מאנשים שנראים מעט שונה. "עוצמתה של השרשת האנושית נמדדת ביחסה אל החוליה החלשה שבה", כך נוהג להגיד יו"ר עמותת "עדי" האלוף במיל' דורון אלמוג, והוא למעשה מספר את כל הסיפור. חוזקה של החברה תתבטא בחיזוק יחסינו כלפי אלו השונים, החלשים, בהפלת מחסום הפחד וחומות הבורות, במתן מקום אמתי לכל אדם. בחיוך, בהקשבה, בהכלה. כך נביא לידי ביטוי, את ערכיה של התורה הקדושה שכולה נתינה ואהבה ודאגה לזולת.